<h1>איסור והיתר לרבינו יעקב ב"ר משה מבניולש פי"ח</h1>
<h2>דף צז:</h2>
קדרה של בשר ששמו בה כף חולבת בת יומא, כיון שיכולה הכף לחזור תיכף להכשרה בהגעלה משערינן ששים במאי דנפיק מינה. ויש אומרים שחזרה להיות הכף ההיא כף של בשר. דמה לי הגעלה במקום אחר, הרי גם המים הללו רותחין. והראיה, דאמרינן בעלמא [ע"ז ע"ו ע"א] כל יום ויום נעשה גיעול לחבירו. מיהו לרווחא דמילתא צריכה הגעלה. אבל בעל התרומה כתב "ואין סברא נכונה לומר שנגעלה כשנתחבה בקדרה של בשר ופלטה החלב". יש מחמיר לשער ששים בכל חרסי הקדרה. ויחיד במקום רבים הוא אע"פ שנותן טעם לדבריו (הוא), ואומר, דאי במאי דנפק, מנא ידעינן. כדאמרינן בכחל. אבל הרב ר' יוסף אבן פלט ז"ל ורבנים רבים כתבו דלא משערינן בדידיה אלא במה שאיסורו מתוכו, כגון כחל וחתיכת נבלה וכיוצא בהן שאינם יכולים לחזור להיתר. אבל במה שאיסורו בא לו מבחוץ, כגון קדרה וקערה וכף, שיכולים לחזור להיתירן, משערינן במאי דנפיק מינייהו לפי אומדן הדעת. וכתב בעל העיטור, דוקא בקדרה בת יומא, דאי לאו בת יומא קים להו לרבנן דעברה צורתו בדפני הכלים בלילה אפילו בשר בחלב ופגום הוא ומותר בדיעבד. אבל לכתחלה ודאי אסור. ואם בשל בקדרה בת יומא ויש בה ששים דהיתר במאי דנפיק מיניה הכל מותר, וכן עמא דבר. וכן כתב בעל העיטור בכף ובכסוי הקדרה דמשערינן בכולן במאי דנפיק מינה. והרב רבינו שלמה מחמיר לשער בכף ששים לפי מה שנכנס ממנו בקדרה. וחומרא יתירא היא. ויש מי שכתב שאם יש שם ששים כפות מלאות מן התבשיל הכל מותר, דסתמא דמילתא אי אפשר [שבלעה] טפי משיעור מלואה. והוא הדין נמי אם שמו כף של בשר בקדרה חולבת בת יומא, הקדרה אסורה לבשל בה בשר או חלב. ואם כף החולבת אינה בת יומא, אפילו לא יהיה בתבשיל של בשר ששים במאי דנפיק מינה, התבשיל מותר, דנותן טעם לפגם הוא. גם הקדרה מותרת לבשל בה לכתחלה בשר, לפי דעת רבים, שלפי דעתם אין נותן טעם לפגם אוסר הקדרה. ויש מחמירים דאפילו בנותן טעם לפגם אוסרים הקדרה. ונראה לומר דחומרא יתירה היא דבר זה, ולא נהגו רוב העולם כן. ומיהו אי עבד כדברי המחמירים עבד, ולא מהדרינן עובדא. ויש אומרים דבכל מילי אסרינן הקדרה בין בנותן טעם לשבח בין בנותן טעם לפגם, ולא שרינן לגבי קדרה נותן טעם לפגם לכתחלה עוד. ודעתי תמצאנו בפרק הבא אחר זה. יש מחמירין ואומרים קדרה של גוי שבשל בה בשר נבלה אפילו שאינה בת יומא אסור לישראל לבשל בה לעולם לכתחלה. שלא נתיר נותן טעם לפגם לכתחלה, כמו שביארנו, אע"פ שעמדה ימים או יותר שלא בישל בה גוי כלום אסורה לבשל בה ישראל, דקיימא לן [פסחים ל' ע"ב] אין כלי חרס יוצא מידי דפיו לעולם. וכן נראה להחמיר. שאם נתיר נותן טעם לפגם לכתחלה, אמאי אמר שמואל [שם ע"א] קדרות בפסח משהי להו לאחר זמנן, כיון שאינן בני יומן. ואם תאמר חמץ בפסח שאני דאיסורו במשהו מה שאין כן בשאר איסורין דאזלינן בהו בששים. אע"פ [כן] ראוי להחמיר גם בשאר איסורין, מפני שאמרו אין כלי חרס יוצא מידי דפיו לעולם. ויש מקילין בזה. ואנו כתבנו מה שנראה לנו. וראינו בזמננו זה כמה פעמים עשו מעשה כדברנו, והרוב נסכמים לדעתנו. כיסו קדרה של בשר בכסוי קדרה חולבת, בין שתהא הכסוי בת יומא בין שאינה בת יומא, הכסוי אסור, שבולע ואינו יכול לפלוט. אבל בדין הקדרה שכסו אותה בכסוי האסור לה יש מחלוקת בין הרבנים אם קדרה אסורה אם לאו. ומשימין חילוק בין שהכסוי בן יומו לשאינו בן יומו. בשל תבשיל של חלב בקדרה של בשר אפילו יהיה התבשיל מותר מפני שנתן בו הבשר טעם לפגם או שהיה טעם הבשר פחות מששים בחלב, הקדרה אסור לבשל בה לכתחלה. ואפילו בשאינה בת יומה שהתבשיל מותר, הקדרה אסור לבשל בה בתחלה שום דבר. בשר אסור לבשל בה שהרי החלב נתן בה טעם לשבח. וחלב נמי אסור לבשל בה, שאין מבטלין מה שיש בו טעם של איסור לכתחלה ואפילו יהיה נותן טעם לפגם כמו שכתבנו. קדרה של בשר ששמו בה כף חולבת בת יומא, אם יש בתבשיל ובמה שבקדרה ששים במאי דנפיק מינה, ר"ל מהכף, התבשיל מותר. ואם לא היה שם בשר, אלא שהיתה קדרה שמבשלין בה בשר, אסור לאכול התבשיל ההוא עם בשר, ואסור לשום בו בשר. כי אע"פ שנתבטל החלב בששים, מכל מקום דבר שיש לו מתירין הוא, שהרי יכול לאוכלו בפני עצמו. וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל. ואם לא היתה כף החולבת בת יומא מותר לשום בשר בה. בת יומא נקראת, אם בשלו בה מעמוד השחר. ואם בשלו בה קודם לכן אינה נקראת בת יומא. ויש אומרים דבת יומא נקראת שלא עבר עליה יום שלם מעת לעת. ויש שכתבו שהקדרות שבשלו בה איסור, אם חזרו ובשלו בה היתר, אם מלאוה פה לפה מן ההיתר, אין ספק שאין לשם שום נותן טעם מן האיסור, כשנשער במאי דנפיק מינה. אך אם היתה חסרה או שאין בה תבשיל כל כך, אפשר שהרתיחה עלתה למעלה, והפליטה הקדרה מראש ועד סוף, ואין ההיתר יכול לבטל כל הפליטה. ונראה לומר שזה האיסור הוא כגון קדרה של נבלה. אבל קדרה חולבת שבשלו בה בשר בו ביום, אפילו תהיה הקדרה חסרה, מותר התבשיל, מאחר דמשערינן במאי דנפיק מינה.
והא דאמרינן לעיל דמשערינן במאי דנפיק מינה, הכי נמי אמרינן בחתיכה של בשר ששמוה בקדרה בלא מליחה, משערינן במאי דנפיק מינה. ודבר מועט הוא ובטל בששים. ועוד יש טעם אחר להתיר, דמסתמא כל הנשים כשישימו הבשר בקדרה אינן משימות אלא בשעה שהיא רותחת, והויא לה כחליטה. ואם בא לאכול ההיא [חתיכה של] בשר שלא עמדה בקדרה כשיעור פליטת דמה, צולה אותה באור והרי הוא מותר, דבצלי נפיק מינה כל הדם.
<h2>דף קיא:</h2>
דגים שעלו בקערה. פירוש מן הצלי כשהן רותחין, שנתנן לתוך הקערה שאכלו בה בשר, ואין שם בשר, והודחה הקערה, מותר לאוכלן בחלב. ואם לא הודחה הקערה ויש שם שמנינות הבשר, הוי ליה גוף הבשר נבלע בדגים, ואסור לאוכלן בכותח. ולאו דוקא "עלו", דהוא הדין אם נתבשלו בקדרה של בשר מותר לאוכלן בכותח או בחלב, דנ"ט בר נ"ט הוא ומותר. ונותנין סימן לדבר "אין שני עושה שלישי בחולין". ודוקא בקערה של בשר, אבל בקערה של נבלה, אע"פ שהודחה הקערה, אם עלה בה בשר היתר אסור, שהרי טעם הקערה של נבלות נותנת טעם בבשר. משום הכי אסורה. ואסור גם כן לאכול חלב רותח בקערה של בשר, דנותן טעם ראשון הוי כבשר גמור. אבל אם החלב צונן מותר לאוכלו בקערה של בשר שהודחה ובכף של בשר שהודחה גם כן. ונראה לומר דדוקא בקערה. אבל בקדרה של בשר אסור לשים בה חלב צונן. [שהרי] אע"פ שהודחה הקדרה אי אפשר שלא ישאר בה שמנינות בשר. עוד בדין זה. דבש שעמד בקדרה של בשר, מותר לאכול מן הדבש עם הגבינה אע"פ שהדבש רותח, מפני שהוא נ"ט בר נ"ט. וכן דבש שנתבשל בכלי של בשר בן יומו מותר לאכול בחלב, דהוי ליה נותן טעם לפגם, ועוד דהוי ליה נ"ט בר נ"ט. כיצד הבשר המחבת, והמחבת בדבש. ועדיין הוא היתר. ואחר כן נתערב באיסור, והוי כדגים שעלו בקערה שמותר לאכלן בכותח. ואם שם בקדרה של בשר חלב צונן מותר בדיעבד.
כתב הרב בעל התרומה, ביצים שנתבשלו במחבת חולבת נקיה מחלב, מותר לתתם במולייתא שקורין פשטידא או איפכא. וכן ירקות ששלקן במחבת חולבת נקיה מחלב מותר לאוכלן בתבשיל של בשר או איפכא. ואפילו המחבת והקדרה בני יומן הכל מותר כמו דגים שעלו בקערה שהיה בה בשר שמותר לאוכלן בכותח של חלב. שהטעם הראשון מתפשט במים. דאיכא שלשה נותני טעם, במחבת ראשונה, ומשם במים, ומשם בביצים, ועדיין היתר הוא. וכן בקערה שאכל בה רוטב רותח של בשר היום, והודחו במים רותחים במחבת חולבת שאינה בת יומא, פשיטא דקערות הן מותרות, שלא קלטו רק טעם חלב מן הכלי שאינו בן יומו שהוא לפגם. אבל המחבת נמי מותר לבשל בה חלב עוד משום שלשה נותני טעם בר נותן טעם, מבשר לקערה, ומשם במים, ומשם במחבת ואכתי היתר הוא, שאינה בת יומא. ודוקא כשהיו הקערות מקונחות מהמרק של בשר קודם שהדיחה במחבת, דאז ליכא רק פליטת טעם של היתר. וכן הדין בהיפך, אם הקערות חולבות ומקונחות מחלב, כפי מה שביארנו. וצריך להזהר שלא לאפות עוגה קטנה בצד טפלה הנקראת פאנאדא, פן יאכל העוגה בחלב, כדאמרינן [פסחים ל' ע"ב] אין שטין התנור באליה. ולא בצד פלאבדון, פן יאכלנה עם הבשר. ואם אפה, אסורה אותה עוגה לאכול אפילו במלח. וכן תחת כלי ברזל או תחת כלי חרס אסור לאפותן יחד אפילו לא יגעו זה בזה [משום] דאזיל האי ומפטם להאי. האשה שהדיחה קערות חולבות עם קערות בנות בשר ותהיינה בנות יומן כולן או מקצתן מותר להשתמש בהן בלא הגעלה. גם הכלי ששפשפו הקערות בתוכו אינו צריך הכשר, שאין דרך נשים לשפשף במים רותחין, אלא במים פושרין שאין היד סולדת בהן. מיהו לרווחא דמילתא ישליך עליהם מים פושרים כעין אותם המים ששפשף בהן, הקערות החולבות לבדן ושל בשר לבדן.
